יוגנד זאת מילת קסם. ׳האחים יוגנד׳ היו תמיד זקנים – וילי ומוני – כמו שאני זוכרת אותם, והם רק המשיכו להזדקן עם השנים הרבות שביקרנו בחנות. חנות צילום אגדית הרבה לפני שהיו מגזינים לצילום, אינטרנט ומצלמות דיגיטליות. הכי מהר לראות צילום היה במצלמת פולורואיד וזה היה יקר ובחבילה היו רק 10 פלטות שהתאימו לגב המצלמה. רובנו צילמנו בפילמים ולקח שבוע לפחות לראות אם החשיפות יצאו טוב שלא לדבר על רגישות הפילמים שכשהגענו ל800 ASA ידענו שחוץ מעיגולים בקוטר רבע סנטימטר, כתום ומטושטש לא תראה הרבה כי החושך של פעם זה לא החושך של היום! היום אפשר לצלם בתאורה מינימלית עם חשיפות מצויינות – זה לא היה המצב!
נחזור לימים שחנות הצילום היחידה הרצינית היתה ׳האחים יוגנד׳ והחנות עוד היתה ברחוב בן יהודה 5 קרוב לצומת עם אלנבי, פרוזדור צר עם ריח שתן שהשאירו דיירי הלילה של האזור, מדרגות למרתף מסביב לבנין – ושם במחתרת חיינו כאוהבי ציוד ושרופים על צילום. שם בין הקומות שהתחתונה בהן היתה גלויה לקהל והעליונה נסתרת מעין הכלל התרוצץ בחור נערי, יד ימינם של הזקנים, ידי זהב ולב תואם – כורש.
כורש והדטי ששמר על שם החנות למרות ש׳יוגנד׳ זה לא כמו כפפה ליד אם חושבים על מוצאו מטהרן, היום הוא הבעלים והמנהל – אין מצלמה, עדשה תאורה או צלם שהוא לא מכיר. למוד הצלחות וכשלונות כמו המדינה עצמה – כורש מוקף בבני המשפחה שאת חלקם אני מכירה בשמותיהם – כוכבה, נורה היפה והחייכנית או – בלי קשר משפחתי – גיל שהיה עזב וחזר, וגם הבן של כורש שמאחורי דלפק המצלמות. כולם בארמון יפייפה, צמוד לקירות אפשר לראות את האיצטבאות מעץ הישנות שהיו בחנות הקודמת – חנות לתפארת בכל קנה מידה – אחרי למעלה מ-70 שנה ברחוב בן יהודה עברו לרחוב סולומון 24 בתוך הרחובות הישנים של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
כתבה בעיתון הארץ על כורש והדטי, הספד מתאריך 10 באוקטובר 2018